<h1>ה"ד</h1>
<h2>דף כה.</h2>
ואחר שנתברר זה נתבררה שאלתכם, שאין הקדש הבעל מפקיע זכות אשתו מחצרו המשועבדת לכתובתה, ודינה קיים עליה אחר הקדש כקודם הקדש. וזה אפילו בזמן הבית דסתם הקדש הוא לבדק הבית, וכל שכן בזמן הזה דסתם הקדש הוא לעניים כמו שכתב הרשב"א בתשובה [ח"ד סימן ק"נ], והביא ראיה לזה מדאמרינן בנדרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלישכה, סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים, ויש ללמוד מזה בזמן הזה שסתם הקדשות הוא לעניים, שאין אנו מכירין בהקדשות אחרים. וכיון שהקדש זה הוא לעניים, אם כן הדבר פשוט שאין אדם יכול להקדיש נכסיו לעניים להפקיע מידי שעבוד, ואפילו קדושת הגוף, כגון שיאמר קרקע זה יקברו בה עניי ישראל. וכן נראה ממה שכתבו הראשונים ז"ל, הרשב"א ז"ל בתשובה וכן בחושן משפט סימן רי"ג, שאף על פי ששנינו שאין נשבעין על ההקדשות [שבועות מ"ב ע"ב], בהקדשות שלנו נשבעין עליהן, שדינן כשאר נכסי הדיוט, ונשבעין עליהן בין שבועה דאורייתא בין שבועת היסת, שהם לצורך הדיוט הן ואין כאן עסק גבוה. והכי מוכח בפרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א] דלא ממעטינן מעות צדקה מדין שומרין מדכתיב רעהו [שמות כ"ב] כשאר הקדשות, אלא מדכתיב [שם] לשמור ולא לחלק לעניים. ואף על גב דבפרק יש מותרות [יבמות פ"ו ע"א] וכן בפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] אמרינן דטבל הטבול למעשר עני האוכלו לוקה, התם לאו משום דאית ביה קדושה, שהרי אין בו חיוב מיתה, אלא משום גזירת הכתוב, כדילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך [דברים כ"ב] וכתיב [דברים כ"ו] ואכלו בשעריך במעשר עני, כדאיתא התם. וכן הדין במקדיש ביתו לספר תורה למוסרו לרבים שדינו כדין הקדש לעניים, דבפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] אמרו כולי עלמא לגבי ספר תורה עניים נינהו. ואין בין הקדשות לשאר צורך הדיוט אלא שבהקדשות בדיבור הוא נקנה, מדאמרינן [ר"ה ו' ע"א] בפיך [דברים כ"ג] זו צדקה, ולשאר בני אדם צריך קנין, אבל לשאר הדברים אין בהם שום קדושה יותר משאר נכסי הדיוט. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה [הט"ו]. ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין [ו' ע"א] האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, ואמרינן התם דבין זו ובין עלי ובין לעצמו ובין לאחרים מותר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות מתנות עניים
<h2>דף נ:</h2>
ואחר שנתברר זה נתבררה שאלתכם, שאין הקדש הבעל מפקיע זכות אשתו מחצרו המשועבדת לכתובתה, ודינה קיים עליה אחר הקדש כקודם הקדש. וזה אפילו בזמן הבית דסתם הקדש הוא לבדק הבית, וכל שכן בזמן הזה דסתם הקדש הוא לעניים כמו שכתב הרשב"א בתשובה [ח"ד סימן ק"נ], והביא ראיה לזה מדאמרינן בנדרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלישכה, סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים, ויש ללמוד מזה בזמן הזה שסתם הקדשות הוא לעניים, שאין אנו מכירין בהקדשות אחרים. וכיון שהקדש זה הוא לעניים, אם כן הדבר פשוט שאין אדם יכול להקדיש נכסיו לעניים להפקיע מידי שעבוד, ואפילו קדושת הגוף, כגון שיאמר קרקע זה יקברו בה עניי ישראל. וכן נראה ממה שכתבו הראשונים ז"ל, הרשב"א ז"ל בתשובה וכן בחושן משפט סימן רי"ג, שאף על פי ששנינו שאין נשבעין על ההקדשות [שבועות מ"ב ע"ב], בהקדשות שלנו נשבעין עליהן, שדינן כשאר נכסי הדיוט, ונשבעין עליהן בין שבועה דאורייתא בין שבועת היסת, שהם לצורך הדיוט הן ואין כאן עסק גבוה. והכי מוכח בפרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א] דלא ממעטינן מעות צדקה מדין שומרין מדכתיב רעהו [שמות כ"ב] כשאר הקדשות, אלא מדכתיב [שם] לשמור ולא לחלק לעניים. ואף על גב דבפרק יש מותרות [יבמות פ"ו ע"א] וכן בפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] אמרינן דטבל הטבול למעשר עני האוכלו לוקה, התם לאו משום דאית ביה קדושה, שהרי אין בו חיוב מיתה, אלא משום גזירת הכתוב, כדילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך [דברים כ"ב] וכתיב [דברים כ"ו] ואכלו בשעריך במעשר עני, כדאיתא התם. וכן הדין במקדיש ביתו לספר תורה למוסרו לרבים שדינו כדין הקדש לעניים, דבפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] אמרו כולי עלמא לגבי ספר תורה עניים נינהו. ואין בין הקדשות לשאר צורך הדיוט אלא שבהקדשות בדיבור הוא נקנה, מדאמרינן [ר"ה ו' ע"א] בפיך [דברים כ"ג] זו צדקה, ולשאר בני אדם צריך קנין, אבל לשאר הדברים אין בהם שום קדושה יותר משאר נכסי הדיוט. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה [הט"ו]. ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין [ו' ע"א] האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, ואמרינן התם דבין זו ובין עלי ובין לעצמו ובין לאחרים מותר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות מתנות עניים
<h2>דף נג.</h2>
ואחר שנתברר זה נתבררה שאלתכם, שאין הקדש הבעל מפקיע זכות אשתו מחצרו המשועבדת לכתובתה, ודינה קיים עליה אחר הקדש כקודם הקדש. וזה אפילו בזמן הבית דסתם הקדש הוא לבדק הבית, וכל שכן בזמן הזה דסתם הקדש הוא לעניים כמו שכתב הרשב"א בתשובה [ח"ד סימן ק"נ], והביא ראיה לזה מדאמרינן בנדרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלישכה, סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים, ויש ללמוד מזה בזמן הזה שסתם הקדשות הוא לעניים, שאין אנו מכירין בהקדשות אחרים. וכיון שהקדש זה הוא לעניים, אם כן הדבר פשוט שאין אדם יכול להקדיש נכסיו לעניים להפקיע מידי שעבוד, ואפילו קדושת הגוף, כגון שיאמר קרקע זה יקברו בה עניי ישראל. וכן נראה ממה שכתבו הראשונים ז"ל, הרשב"א ז"ל בתשובה וכן בחושן משפט סימן רי"ג, שאף על פי ששנינו שאין נשבעין על ההקדשות [שבועות מ"ב ע"ב], בהקדשות שלנו נשבעין עליהן, שדינן כשאר נכסי הדיוט, ונשבעין עליהן בין שבועה דאורייתא בין שבועת היסת, שהם לצורך הדיוט הן ואין כאן עסק גבוה. והכי מוכח בפרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א] דלא ממעטינן מעות צדקה מדין שומרין מדכתיב רעהו [שמות כ"ב] כשאר הקדשות, אלא מדכתיב [שם] לשמור ולא לחלק לעניים. ואף על גב דבפרק יש מותרות [יבמות פ"ו ע"א] וכן בפרק אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] אמרינן דטבל הטבול למעשר עני האוכלו לוקה, התם לאו משום דאית ביה קדושה, שהרי אין בו חיוב מיתה, אלא משום גזירת הכתוב, כדילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך [דברים כ"ב] וכתיב [דברים כ"ו] ואכלו בשעריך במעשר עני, כדאיתא התם. וכן הדין במקדיש ביתו לספר תורה למוסרו לרבים שדינו כדין הקדש לעניים, דבפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] אמרו כולי עלמא לגבי ספר תורה עניים נינהו. ואין בין הקדשות לשאר צורך הדיוט אלא שבהקדשות בדיבור הוא נקנה, מדאמרינן [ר"ה ו' ע"א] בפיך [דברים כ"ג] זו צדקה, ולשאר בני אדם צריך קנין, אבל לשאר הדברים אין בהם שום קדושה יותר משאר נכסי הדיוט. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה [הט"ו]. ומשום הכי אמרינן בפרק קמא דערכין [ו' ע"א] האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה, ואמרינן התם דבין זו ובין עלי ובין לעצמו ובין לאחרים מותר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות מתנות עניים
